כי ממנו: ספר-3 בסדרת דומי נפשי

תקציר:
דומי נפשי' ו'בכל עת' מבוגרים אבריימי עומד שם, בלי שום אוויר, רועד כולו ממאמץ ומפרצי אדרנלין שממלאים לו את הדם. ופתאום רייכמן שס מולו, עומד בקצה החדר, מחייך אליו. "בלייך, מה אתה עושה? זה מסוכן". הוא אומר לו בשקט, ומתחיל ללכת לכיוון המסדרון. ״אני-אני---" אבריימי עומד שם, כמעט שומט את הנשק מהיד. מנסה לנשום, לא לקרום עכשיו. "לא, אל תלך". הוא הולך אחריו. "יורים עלינו!" רותם צועק. אור מסנוור אותם, רסיסים, צעקות. ואבריימי אחד המום שעומד מול רייכמן, ומנסה להגיד משהו. "אני חושבת שאתה יכול להישאר. יש כאן מקום". דבורה'לה מצביעה על הסלון הגדול. "באמת גדול ויפה כאן, ממש יפה". הוא מסתכל סביבו. "לא כמו הדירה הקטנה ההיא". 'נכון'. היא זזה צעד אחורה, נותנת לו להיכנס. "לסגור?" הוא מחזיק בידית הדלת. ״אני לא יודעת". היא נושמת עמוק, וריח של אבק שריפה ממלא לה את האף. "איפה לשים את הדברים שלי?" שייע עומד באמצע הסלון, מחייך אליה. "אני לא מכיר כאן כלום. את רוצה להראות לי?" הוא קצת מבוייש, נבוך. "כן, בוא״. היא רועדת, לא מבינה איך הוא הגיע. איך הוא יודע איפה היא גרה, בכלל. שלושתם צוחקים, והתינוקת מתחילה לבכות. "הבהלתם אותה". רותי ניגשת אליה, מופתעת לראות את ישראל יורד במדרגות מולה. "יו, מזל טוב. חתן! איך ידעת שאנחנו כאן?" ״שומעיס אתכם עד הרחוב". הוא עומד על המדרגה האחרונה, מחייך. "שלום, ילדים". הוא מסתכל על הילדים שלו, מחויכים ומאושרים, וכמה טוב לו לראות אותם ככה. ״הי, אבא, מה נשמע?" מוישי יוצא מהמחסן וחוי אחריו. ''ברוך השם מצוין, מה הולך כאן?" הוא מנסה להבין. "וואי. סיפור ממש ארוך". מוישי מפהק. כמה פעמים אפשר ליפול ולהצליח שוב לקום? להתפרק לרסיסים ולאסוף שוב את החלקים? ולהמשיך להחזיק חזק. כשהכל מסביב מתמוטט? בין הריסות העבר לבניין העתיד מפריד רק צעד קטן של אמונה, של ידיעה - שהכל ממנו. ואז מגלים, שהחורבן הוא בעצמו הבניין, והירידה היא חלק מהעלייה, ומתוך החושך העמוק ביותר מפציע האור, אור אמיתי. אור של גאולה.

עותקים