על דמוקרטיות וכיתות מוות ישראל ועתיד הציווילזציה

תקציר:
"איך אפשר להביס את מי שמקדשים את המוות? האם נגזר עלינו שעולם מערבי רופס וחומרני לא יוכל לנצח כוחות כאלה? חששתי מפני התרחיש הזה במשך שנים. אך השנה חזיתי בתשובה". דאגלס מאריי אינו יהודי, ולפני שבעה באוקטובר הוא לא הפגין עניין מיוחד בישראל. אבל הוא יודע לזהות שקר – וישראל, לטענתו, היא קורבן למסע השקרים וההסתה הגדול והעקבי ביותר בעולם. במשך שנים הציגו אותה כמחרחרת מלחמה, כשהיא זו שהושיטה יד לשלום על אף גלים של טרור; הציגו אותה כמיזם מערבי קולוניאליסטי, כשמרבית אזרחיה כלל אינם ממוצא אירופי; הציגו אותה ככובשת, כשכל קיומה מוטל שוב ושוב בספק. ואז המרצחים של חמאס חצו את הגבול בשמחת תורה, ובמקום לעמוד על טעותם, מבקרי ישראל רק התבצרו בקריאותיהם להשמדתה כישות מדינית. מיד לאחר הטבח נחת מאריי בישראל, ולאורך החודשים שלאחריו תיעד את מה שמצא כאן. הוא ביקר בזירות הטבח, שוחח עם הלוחמים, הניצולים, משפחות הנרצחים והחטופים המשוחררים, ואף עמד פנים אל פנים מול מחבלי הנוח'בה. התוצאה היא על דמוקרטיות וכיתות מוות: תיעוד של מסעו האישי אל עומק החוויה הישראלית, שבו מבקש מאריי להבין את השלכות מתקפת שבעה באוקטובר לא בישראל, אלא גם בקמפוסים, בבנייני הפרלמנט וברחובות הערים גדולות ברחבי העולם. מדוע מעשי הטבח של חמאס לא עוררו נגדו הפגנה גדולה אחת באף עיר מערבית? איך קרה שחלקים מהשמאל הפכו כת מוות אכזרית לארגון שראוי להבנה, אם לא להערצה? מה הפך את המדינה היחידה במזרח התיכון המגינה זכויות וחירויות אדם למוקד שנאה במערב? ומה יכולה ישראל ללמד את שאר העולם על המאבק ברוע ומחיריו הכבדים? דאגלס מאריי הוא עיתונאי ומחברם של שמונה ספרים רבי-מכר. ביניהם הופיעו עד כה בעברית הקרב על המערב, שיגעון ההמון והמוות המוזר של אירופה, כולם בספריית 'שיבולת'. מאז שנת 2000 מאריי כותב למגזין 'ספקטייטור'. למאריי טור ב'ניו-יורק פוסט' וב'פרי פרס' והוא כותב בקביעות גם ל'טלגרף', ל'סאן' ול'סיטי ג'ורנל'. הוא גם עמית בכיר במכון מנהטן. מאז מתקפת חמאס נלחם מאריי את מלחמתה של ישראל על דעת הקהל העולמית במסירות יוצאת דופן.

עותקים